הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מיכאלי ואח'ותביעה שכנגד

פסק דין

לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן תאונת דרכים שארעה ביום 31/8/12 בין רכב המבוטח על ידי התובעת בתביעה העיקרית לבין רכב בו נהג הנתבע 1 המבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

הצדדים הגיעו להסכמה, כי התביעה שכנגד תדחה בלא צו להוצאות, שכן חלה שגגה באופן הגשתה, משכך נותרה להכרעה רק התביעה העיקרית.

אין מחלוקת, כי התאונה ארעה שעה שנהגת התובעת פתחה את דלת מכוניתה ומכונית הנתבעים פגעה ברכב. נהגת התובעת העידה, כי חנתה את רכבה בצדי הכביש שחלקו על המדרכה, באופן שמכוניות רבות חונות במקום, הסתכלה במראה מצד שמאל שכן היא יודעת שהרחוב מאוד צר, פתחה את הדלת מעט על מנת לראות אם מגיע רכב ובבת אחת הגיע רכב שפגע בדלת. לטענתה הרכב שפגע בה חנה במרחק ממנה ומן הרכב יצאו שניים, מצד הנהג נער צעיר ומצד הנוסע אביו של הנער, ששאל אם היא רוצה כוס מים. לדבריה, האב טען שלא הילד נהג. נהגת התובעת הבהירה, כי עוד לא הספיקה לפתוח את הדלת והוא הגיע במהירות. בחקירה הנגדית נשאלה העדה מדוע לא ציינה בהודעה שהגישה למשטרה ולחברת הביטוח שהסתכלה לפני שפתחה את הדלת והעדה השיבה, כי זה מובן מאליו. העדה שבה והסבירה, כי מדובר ברחוב צר שמגיעים אליו מעיקול וכי בין העיקול לרכב שלה יש כ- 3-4 מכוניות. כאשר נשאלה אם הביטה במראה ומייד פתחה את הדלת, השיבה: "לא ממש. אני צריכה להוריד את החגורה לפני כן. לפני שהורדתי את החגורה הסתכלתי" (עמ' 2 שורה 19), העדה הוסיפה כי חלף פרק זמן של שניות בין שהביטה במראה ובין שפתחה את הדלת.

הנתבע 1, שנהג ברכב העיד, כי הסיע את הבן שלו ביחד עם חבר שלו, חלף על פני רכב התובעת ופתאום הרגיש מכה בצד ימין של הכנף, עצר מיד וירד על מנת לוודא שאין פגיעה בנפש. הנתבע טען כי הוא נהג ולא בנו וכי אי אפשר לנסוע במקום מהר, שכן מדובר ברחוב חד סטרי וצר. הנתבע השיב כי לא הביא את בנו לעדות שכן הוא תלמיד בבית הספר ולא התבקש להביאו. כאשר נשאל מדוע לא תבע את הנזק, השיב, כי פנה לחברת הביטוח ולא שילמו לו כמעט שנתיים וכן ציין ששילם השתתפות עצמית ולא תבע אותה.

לבית המשפט הוגשה הודעה למשטרה שהגישה נהגת התובעת בה טענה, כי חנתה את הרכב באה לפתוח את הדלת ורכב נכנס בה ושבר את כל הדלת. בהודעה זו טענה הנהגת, כי הבן היה זה שנהג ואולם האב הכחיש זאת ואמר שהוא זה שנהג. כן הוגשה ההודעה שמסרה לחברת הביטוח, בה ציינה, כי לאחר שהעמידה את רכבה בחניה ופתחה את הדלת רכב צד ג' חלף בכביש ופגע ברכב. הנהגת הוסיפה: "יש לציין שראיתי כי הנהג היה ילד ולדעתי הוא נהג ברכב כי יצא מדלת הנהג לאחר שדיברתי עם האב בטלפון איימו עליה והתעקשו שהנהג הוא האב".

תמונות הנזק ברכב התובעת שהוגשו, מעלות כי הדלת ברכב התובעת התקמטה לאורך סף הדלת בסמוך לידית.

תמונות הרחוב שהוצגו מעלות, כי אכן מדובר ברחוב צר, כאשר כלי הרכב מצד ימין חונים שחלקם על המדרכה באופן שחוסם את המדרכה כמעט באופן מוחלט וחלק מן הרכב על הכביש, באופן שמצר את נתיב הנסיעה עוד.

דיון והכרעה

המדובר בתביעה אזרחית בה נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

נקודת המוצא לבחינת שאלת האחריות בתביעה זו, מצויה במושכלות היסוד הקבועות בתקנות התעבורה, כאשר תקנה 80 (א) לתקנות התעבורה, קובעת: "לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך".

כפי שנפסק לא פעם, מדובר בהוראה המחייבת באחריות את פותח הדלת, כאשר המבחן על-פי התקנה הנ"ל הוא שפתיחת הדלת לא תפריע לתנועה בכביש ושהפתיחה תהא לאחר הבטחת שלומם של עוברי דרך, מכאן שהאחריות לנקיטת אמצעי זהירות מתאימים חלה בראש ובראשונה על פותח הדלת.

מעדות נהגת התובעת עולה, כי היא החנתה את רכבה ברחוב צר, במקום שעל-פניו אסור לחניה (שכן החניה נעשית תוך חסימה מלאה של המדרכה וזאת על מנת לא לחסום את נתיב הנסיעה) ובאופן שמצר עוד יותר את נתיב הנסיעה, שכן הרכב נמצא בחלקו על נתיב הנסיעה. אין חולק, כי נהגת התובעת המתגוררת במקום מודעת לנתונים אלה ואינה אמורה להיות מופתעת מכלי רכב העוברים בצמוד לרכבה, שכן, כאמור, היא החנתה באופן שמצר את נתיב הנסיעה. מעדותה עלה עוד, כי היא אמנם הסתכלה בטרם פתחה את הדלת, אולם בחינת נתיב הנסיעה לא הייתה בצמוד לפתיחת הדלת, אלא לאחר שבחנה האם הדרך הפנויה הורידה את חגורת הבטיחות ואז פתחה את הדלת מבלי לבחון שוב אם הדרך פנויה. נהגת התובעת לא הבחינה כלל ברכב הנתבעים בשום שלב ולגרסתה היא רק החלה בפתיחת הדלת בעת שארעה התאונה. מעדותה של נהגת התובעת עלה עוד, כי מדובר ברחוב שיש בו עיקול וכי המרחק מן העיקול לרכב שלה הוא כ- 3-4 מכוניות, כך שהיא יכולה לראות לאחור מרחק קצר יחסית.

קיומו של עיקול במקום, גם מעלה, כי בלתי אפשרי לנסוע במקום במהירות גבוהה כפי שתארה נהגת התובעת.

לאחר בחינת עדות זו, ובשים לב לנזק שנגרם לרכב התובעת – קימוט הדלת באופן שמתיישב עם פתיחה של הדלת בעת מעבר רכב (להבדיל מעקירת הדלת לצד החיצוני שמתיישב עם פגיעה בדלת פתוחה) ולעדותה של נהגת התובעת, כי התאונה ארעה מייד עם פתיחת הדלת ועוד בטרם הספיקה לפתוח אותה באופן מלא, באתי לידי מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את אחריות הנתבע לתאונה.

נראה שנהגת התובעת לא הייתה ערנית מספיק לקיומו של רכב ולמצער הייתה חובה עליה להסתכל שוב ממש לפני פתיחת הדלת ולא לפתוח את הדלת מתוך הנחה שבין הזמן שחלף מאז הורדת חגורת הבטיחות ועד פתיחת הדלת לא יגיע רכב למקום. העובדה שהתאונה ארעה ממש עם פתיחת הדלת ועוד בטרם נפתחה במלואה מלמדת גם היא, כי נהגת התובעת פתחה את הדלת הלכה למעשה על רכב הנתבעים ואז ארעה התאונה שאם לא כן, לא הייתה כל מניעה, כי תפתח את הדלת באופן מלא ותצא מן הרכב.

מכל מקום, בנסיבות אלה, כאשר החובה והאחריות על פי החוק מוטלת על מי שפותח את הדלת לכיוון הכביש, לא עמדה התובעת בנטל להוכיח, כי רכב הנתבעים הוא זה האחראי לתאונה ומשכך אין נפקא מינא מי נהג ברכב הנתבעים, אף כי אעיר שלא שוכנעתי, כי אכן נהג ברכב בנו של הנתבע, הגם שאין לי ספק שנהגת התובעת משוכנעת כי כך היה.

אכן ראוי היה בנסיבות, כי בנו של הנתבע היה מגיע להעיד וכן ראוי היה להציג את הפגיעות ברכב הנתבע על מנת שניתן יהא להתרשם ממיקומם, אך שעה שעדת התובעת לא הרימה את הנטל, אין בחסר הראייתי כשלעצמו כדי להביא לקבלת התביעה, מה גם שכפי שהסתבר חלה אצל הנתבעת 2 תקלה בגינה לא הומצאו המסמכים הרלוונטיים.

נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית. בנסיבות ומאחר שהדחיה היא בשל כך שהתובעת לא עמדה בנטל, אין צו להוצאות.

כפי שהודע והוסכם בין הצדדים, התביעה שכנגד נדחית גם היא ללא צו להוצאות.